בלי ביקורת עצמית, איך אני אשתפר?
“בלי ביקורת עצמית, איך אני אשתפר?”
זה משפט שאי אפשר לספור כמה פעמים שמעתי אותו.
ותכלס? אפשר להבין למה אנחנו נוטים לחשוב ככה.
רובנו גדלנו והתחנכנו בסביבה
שבה כשהיינו “לא בסדר” , או “לא מספיק טובים”
קיבלנו עונש, או ציון נמוך, או נזיפה.
ביקורת כלשהי שדרכה היינו אמורים “להשתפר” ו”להכנס לתלם”.
לא פלא שהפנמנו טוב טוב את המסר,
והיום אנחנו מתייחסים לעצמנו באותה הצורה.
אבל מה המחיר של ביקורת עצמית?
ובביקורת עצמית אני לא מתכוונת לבדיקה עצמית שבה אנחנו רואים מה עשינו לא נכון
ומה אנחנו צריכים לשפר, מתוך כבוד עצמי והערכה עצמית,
אלא- לצורה היותר גוערת של הלקאה עצמית:
לאורך זמן וכשזה מספיק מצטבר-
המחיר כולל ערך עצמי נמוך, בוז עצמי, דכדוך, וייאוש.
ולא רק זה- אלא שלרוב, לאורך זמן התוצאות המיוחלות שבשבילן ביקרנו את עצמנו –
לא מחזיקות.
למה?
כי שינוי בר קיימא תמיד מגיע דרך אהבה, ולא דרך פחד.
הכי קל לחשוב על זה עם הדוגמא של דיאטות.
הביקורת העצמית שהן מעודדות, ה”אני לא בסדר שאכלתי את זה” –
גורמות לנו לאורך זמן להרגיש לא טוב עם עצמנו
ולכן בסוף בסוף- ישנם רגעים שבהם אנחנו פשוט שוברות את הכלים ואוכלות מכל הבא ליד.
לעומת זאת, דרך של הקשבה לעצמנו, לצרכנו ולגוף שלנו
שיש בה חמלה, ויש בה כבוד לצרכי הגוף-
היא דרך שאפשר לאמץ ולהתמיד בה לכל החיים.
בדרך כזו אנחנו לא נוזפות בעצמנו כשמשהו שאכלנו הוא לא “לפי החוק”.
החוק הוא מה שנכון לנו באותו הרגע
וככל שאנחנו קשובות לעצמנו, התשובה לשאלה “מה נכון” – מתחדדת.
והתוצאות הרבה יותר ברות קיימא, מחזיקות לאורך זמן.
לפעמים זה ממש מפחיד.
לשחרר מהדרך המוכרת של הביקורת והנזיפה העצמית
מה, אם אני אשחרר- אני לא אכשל? אני לא אתדרדר?
אולי כל מה שהשגתי ירד לטימיון?
אז נכון, זה באמת לא פשוט
לשנות את מה שהתרגלנו לשמוע כל החיים
ולהעיז לנסות משהו חדש.
אבל היי, אם הדרך הישנה היתה עובדת לכם,
כנראה שלא הייתם קוראים את המילים האלה עכשיו.
שיטת המקל פשוט לא עובדת.
חמלה עצמית – כן.